____________________________________________________________________
רקע..
את שלל הרעיונות שהועלו בשנים האחרונות להסדר מדיני בין ישראל לפלשתינים, ניתן לסכם במשפט אחד: 'אנחנו נפרק התנחלויות- ואתם תוותרו על זכות השיבה'.
את 'מחיר השלום' ישלמו כבר הפליטים המתנחלים..
זה לא עובד ככה. המציאות
מלמדת שלאשליה הזו אין אחיזה במציאות: בקמפ-דיוויד
הסתבר שבפירוק התנחלויות אין די. הפלשתינים אינם מתכוונים לוותר על השיבה. מעט לאחר מכן פרץ העימות, שבו הוכיחו הפלשתינים את
נכונותם גם לשאת במחיר הכבד הכרוך בכך. מולם הוכיחו המתיישבים ביש"ע, תוך מחיר דמים כבד,שגם הם אינם מתכוונים לוותר על אחיזתם בארץ.
המשוואה הזו, שבה נאחזו רעיונות רבים, טבעה בים דם..
הדרך לפתרון עוברת דרך ההבנה הבסיסית שבסכסוך הזה אין צודקים ואין טועים:
אדם
רוצה
לשוב
הביתה! יהודי, ערבי או טורקמניסטני. פליט או מתנחל.. אין מה להתווכח בעניין הזה, וניירות
והסכמים לא מפסיקים את הגעגוע.
דווקא האומה היהודית היא הדוגמא החזקה ביותר. עם
השב למכורתו אחרי אלפיים שנה(!) ומכל קצווי תבל (!). ושדווקא אנחנו נצפה מפליט פלשתיני לשכוח את ביתו, מרחק קילומטרים ספורים ותוך דור אחד!? אך גם המתנחל הדתי- האם זה רציני
לצפות שקו הפסקת האש מ-49' יכתיב לו שה'ציונות
הלגיטימית' נגמרת דווקא היכן שארץ אבותיו מזה 3000 שנה מתחילה?..
הפליט לעולם לא יוותר על חלומו גם אם מנהיגיו
יחתמו על הסכם כזה.. גם לא המתנחל, אפילו אם אכן יצליחו לעוקרו.. קיומם הפצוע של אלה ואלה היה משבית מהר מאד כל חגיגות של סדר חדש, ועל שלום ופיוס אפילו אין מה לדבר..מסתבר ששלום זה גם השוליים..
מענה- הן ל'זכות השיבה' הפלשתינית, והן ל'זכות הישיבה' היהודית- הוא על כן אינטרס
ישראלי מובהק! בלעדיו לא בא הסכסוך אל קיצו. חד וחלק!
נדרש, עם זאת, כמובן, מענה שאינו מעמיס את השבים על החברה הישראלית- לא על משאביה ולא על זהותה. כלומר,מענה, שבו ה'שבים' נותרים אזרחים פלשתיניים, וה'מתיישבים' נותרים אזרחים ישראליים. כיבוד זכויותיהם, אך תוך שמירה על הפרדה ברורה ומלאה- הפרדה
שלטונית: יהודי שולט על יהודי, פלשתיני על פלשתיני..
נשמע דמיוני? בדיוק מענה כזה מציגה דרכי
שלום!.. וללא שום
'וויתורים כואבים'..
לראשונה מסתכלים למציאות בעיניים..לא 'ימינה', לא 'שמאלה', גם לא ל'מרכז'..
______________________________________
במשפט אחד-מעבירים קווים לפי התושבים, ולא תושבים לפי הקווים:
עקרון בסיסי מלווה- 'עקרון
שמירת השטח': שטחה של כל ריבונות, זו הפלשתינית וזו הישראלית, נשמר זהה לסך
השטח
שמכתיבים קווי 67'. סך השטח נשמר- אופן חלוקת השטח משתנה. השינוי מתבצע כדי לתת פתרון להתפתחויות שהתחוללו הן ב-'48 ('זכות השיבה'), והן אחרי '67 ('זכות הישיבה).
ברור שקו גבול רציף אחד, כמו זה של 67', אינו מספיק. גבול כזה היה מונע מתושבים יהודיים שב'יישובים
המבודדים' מלשבת בבתיהם, ומפליטים פלשתיניים-
מלשוב לבתיהם. כדי לשמר גם את ההפרדה וגם את זכויות ה'שיבה' וה'ישיבה'-נדרש פשוט מנגנון תיחום חדש.
המנגנון המיוחד שמגדיר את אופן חלוקת השטח החדשה נקרא 'קשר'. קשר הם ראשי התיבות של 'קווי שינוי ריבונות'. ה'קשר' משרטט באופן מדויק היכן חלה ריבונות של כל צד ברחבי הארץ.
לשם חלוקת השטח החדשה קיימים שני סוגים של קשר: הקשר הראשי נסמך על קווי '67. הקו מתפתל תוך תיקונים מקומיים קלים בלבד. תיקונים המחילים את הריבונות הישראלית על יישובים יהודיים ביש"ע הסמוכים
לקו הירוק. סדר גודל של קילומטרים ספורים. מובן, שאין די בקשר הראשי כדי להחיל את הריבונות הישראלית על כל היישובים
ביש"ע, שכן רבים מהם מרוחקים יותר
מ'הקו הירוק'. לשם כך נרתם הקשר מהסוג השני-הקשר המעגלי.
הקשר המעגלי
הוא החידוש הגדול של דרכי
שלום: הקשר המעגלי הינו קו שינוי ריבונות היקפי, המחיל את הריבונות הישראלית ביישובים היהודיים
('המבודדים') השוכנים בתוך השטח הפלשתיני. ובצד השני, בצד הישראלי, מגדיר הקשר המעגלי ריבונויות פלשתיניות חדשות בתוך השטח הישראלי ('התנחלויות פלשתיניות'). לשטחים אלה מתבצעת זכות השיבה! הנה כך קבלת אזרחות ישראלית אינה חלק מזכות זו: הפלשתיני השב שומר על נתינות פלשתינית, כפי שהמתיישב ביש"ע נשאר אזרח ישראלי. סך השטח נשאר זהה לזה של טרום 67'! אף אחד לא נאלץ להיעקר- לא מביתו ולא מחלומו..ֺ
איזה מענה נותן הפתרון לכל סוגיות
הסכסוך? רקע | פתרון | מפות
_________________________________________________________
התנחלויות
| פליטים | ירושלים
| ערביי-ישראל | הר-הבית
| בטחון | משך-ביניים
| שיפוט | טרור | הפרדה חד-צדדית | מים | חברה | שלום
הקשר המעגלי מקיים את 'זכות הישיבה'
הישראלית. הקשר
מחיל את הריבונות הישראלית על ההתנחלויות ביו"ש
הקשר המעגלי מקיים את 'זכות השיבה' הפלשתינית. בתוך ישראל מוקצים אזורים לפליטים, ששטחם שווה לאלה
שהוקצו עבור ההתנחלויות. היכן שניתן, ולוּ ברמה הסמלית, יכללו אף ממש את אותם
אזורים שנעזבו, (זאת במידה
ואלה לא יושבו כבר מאז מחדש..). במקרים אחרים יוקמו בקרבה יחסית למחוזות נעזבים,
תוך התחשבות בכוחות דמוגרפיים ומשאבי קרקע. על כל
השטחים האלה מתחייבת ישראל, בסיוע בין-לאומי, לבנות את אותו סך בתים שנעזבו. סופרים
בתים ולא פליטים! . גם כאן מצטמצמת ההתנצחות במו"מ, שכן בתים הרי לא
התרבו, וניתן ללמוד על היקפם מתצלומי אוויר משנת '1948 !. זהו עניין פלשתיני
פנימי (בפיקוח בין לאומי) מי יאכלס את אותם בתים חדשים שבמסגרת המחויבות הישראלית.
הפליטים אומנם בד"כ לא חוזרים לאותם בתים, שכן רובם נהרסו ועליהם כבר נבנו
יישובים חדשים, אך מאידך זוכים לבתים מודרניים ולתשתיות מתקדמות. לאותם צאצאים של
פליטים שלא זוכים בבית מתאפשרת ישיבה בכל
שטח שהוגדר כנושא ריבונות פלשתינית ( הן בגדה המערבית ועזה, והן בקהילות החדשות
שבקשר המעגלי). השיבה הפלשתינית מהפזורה
היא כך עניין פלשתיני פנימי! הקצאת מכסות עלולה הייתה להזמין שיבה 'מתריסה'
והתנצחות מיותרת על היקפים. מכסות כאלה משמרות מרכיב של אדנות, שאינה משרתת עצמאות
אמיתית בהתהוותה. כך או כך, אותה שיבה הרי מתבצעת כעת אך ורק לשטחים שהוגדרו
כנושאי ריבונות פלשתינית, כך שהעניין הישראלי בהיקפה ממילא מצטמצם.. לעומת זאת,
בהיותה מוגדרת כעניין פנימי פלשתיני, יקל על הפלשתינים להתחשב בכמות המשאבים,
בכוחות כלכליים וחברתיים וכיו"ב, בבואם לבנות 'סרגל מאמצים' מודרג.
גם כאן ראשונה ללמד
פרק בעניין זה היא דווקא האומה היהודית: גם למעלה מחמישים שנה אחרי, מרביתה יושב
עדייו בתפוצות, ומשם לה
תפקיד מכריע בצמיחתה של מדינת ישראל. אין לצפות שהמקרה הפלשתיני יהא שונה.. הקשר המעגלי מאפשר לפליטים להתיישב במחוזות נעזבים, או בקרבתם
היחסית, מבלי לוותר על אזרחות פלשתינית, ומבלי שהם נאלצים לזמזם 'נפש יהודי
הומייה', לבחור לכנסת ישראל, או להעמיס על משאביה.
חלק מהיישובים החדשים לפליטים נבנה בסמיכות
לכפרים ערביים-ישראלים.
לכפר ערבי-ישראלי הבוחר להתנתק מהשלטון הישראלי
ולשוב לחיק האומה הפלשתינית ניתנת האפשרות לעשות זאת. בכפר כזה מוחלת אז
הריבונות הפלשתינית באמצעות הקשר הראשי- במידה והוא סמוך אליו, או באמצעות הקשר
המעגלי- כשהוא מרוחק יותר. במקרים כאלה עולה שטח הריבונות הפלשתינית אף מעבר לזה
שהכתיבו קווי 67'. מובן שאז גם מאבד התושב הערבי את אזרחותו הישראלית על כל המשתמע
מכך. אך במציאות החדשה של תנועה, סחר ועבודה פתוחים, ושל עלייה דרמטית ברמת החיים
בצד הפלשתיני (גם בעזרת סיוע בינ"ל), מעבר אזרחות כזה עשוי להיות יותר ויותר
אטרקטיבי, בייחוד בטווח הארוך. גם אם רוב הכפרים יבחרו שלא לשנות אזרחותם, ישנה
משמעות עמוקה לאפשרות כזו בהיבט של יחסם למדינת ישראל.
ומה לגבי ירושלים? אותם
עקרונות. לישראל הרי אין אינטרס לשלוט ולתמוך כלכלית במאות אלפי פלשתינים, ועוד
בלי להשיג ריבונות אמיתית במזרח העיר. בראי ההסדר גם במזרח-ירושלים נוצר האינטרס
הפלשתיני לשמור על הסדר תוך כדי שליטה עצמית שם. עיון מעמיק במפת העיר אף מגלה
שאין כלל צורך בקשרי המעגל: קו שינוי הריבונות כאן הוא חלק מהקשר הראשי! (אף שכאן אינו נצמד
לקווי הפסקת האש המקוריים, שכן ירושלים שינתה את פניה מאז 67' ). קו רציף אחד, ללא
חומה או גדר בתוך העיר, מפריד בין השכונות הערביות והיהודיות
שבעיר! סוף סוף, ולראשונה בעידן החדש, זוכה ירושלים לאיחודה!
לא פחות! זוהי 'העיר שחוברה לה
יחדיו (וליחדיו
הרי צריך שניים..). על אף הריבונויות השונות בעיר, ניתן כמובן להיעזר במנגנונים
מוניציפאליים משותפים. חופש התנועה נשמר, ועל הסדר אחראיים האינטרס הפנימי, כוח
ההרתעה והסנקציות הישראלי, והעין הבין-לאומית והכספים שבאמתחתה..(ברור שצפויה
תמיכה של מיליארדי דולר בהסדר מצד אומות העולם. השקעה שכזו עשויה לקצור רווח פי
כמה, אל מול התמורה הכלכלית הצפויה מהעמקת הסדר והביטחון העולמיים, והשקטה של מלחמת
התרבויות המרחפת. לא בכדי מקבל האזור את מרב תשומת הלב העולמית..).
הר הבית- עוד יותר פשוט. במקום מקודש של פולחן ותפילה אין
מקום לריבון. ההתנהלות המוסלמית נמשכת, ולצידה מובטח חופש גישה ליהודים, כמו
גם לנוצרים ולמבקרים בני דתות נוספות. כל
שינוי בסטאטוס קוו, כמו למשל רעיונות לבניית היכל תפילה חדש, מתקבל בוועדה בין
דתית.
כיצד נשמר הסדר והביטחון? העליונות הצבאית הישראלית כפי שגם
מוכחת בעימות הנוכחי, והצהרה פלשתינית על הסכמה לפירוז מנשק כבד מהווים כמובן ביטחונות.
אלא שעמוק מכך, הסָדר נשמר בזכות מארג אינטרסים חדש. עד כה האינטרס
הפלשתיני לשמור על השקט היה מעורפל כפי שהייתה מעורפלת גם תמונת הסדר הקבע. גרף
האלימות עלה עם ירידת גרף התקווה להסדר הולם. אך כעת, בראי ההסדר הכולל, המצב
משתנה ונוצר בדיוק אינטרס מובהק כזה: הגשמת השאיפות הלאומיות הפלשתיניות, כספי
הסיוע המוזרמים, והבתים החדשים ההולכים ונבנים עבור הפליטים. מתפתחים גם תנועה
,סחר, עבודה ותיירות פתוחים. נוצר אינטרס פלשתיני מובהק לשמור על
השקט. ולא רק מתוך' כיבוד הסכמים'.. פשוט כי כדאי.. ומשקם אינטרס מיוחד כזה, כפי
שנרקם בדרכי שלום, הוא מהווה את הערובה החזקה ביותר לשמירת הסדר!
הפלשתינים הם שייבלמו איבה וישמרו על סדר, שכן כל רשימת ההטבות שלעיל תלויה בדיוק
בכך. התלות הזו כמובן מעוגנת בהסכמים עצמם. רק היכן שהם לא הצליחו-נכנסים כוחות
הביטחון הישראלים..את המחיר נאלץ אז לשלם כלל הציבור הפלשתיני, ב'תעריף' שגם הוא מעוגן בהסכמים, מתוך זכות הגנה עצמית
מוכרת.. בראי ההסדר הכולל, פעולה צבאית ישראלית עשויה לקבל אז גיבוי בין-לאומי
גורף, שכן אין ישראל ניצבת יותר מול דרישות מדיניות כלשהם..ממילא, אין להניח
שמערכת כמו זו שתוארה כאן תהווה קרקע
פורייה לצמיחת קיני איבה משמעותיים שאותם לא יוכלו הפלשתינים בעצמם לקעקע.
מפחיד? יישובים פלשתינים בתוך ישראל? מחשבה מעמיקה מגלה שממש לא! קודם כל,
מעגל האלימות האחרון מגלה, שבמקרה של עימות הרבה יותר קל לכוחות הישראלים לפעול
בשטח פלשתיני, מאשר מול יישובים ערביים ישראליים למשל (עיין ערך 'ועדת אור'..).
צה"ל כבר הוכיח כמה קל לו להשתלט על ערי הגדה, קל וחומר על
"התנחלויות" פלשתיניות מפורזות ומבודדות מוקפות בשליטה ישראלית.. זאת
ועוד, קיומם של יישובים פלשתינים מפוזרים, שחלקם ממוקמים בסמיכות ליישובים
ישראלים, אף עשוי להוות 'מגן אנושי' בפני מתקפה לא קונוונציונאלית, שהיא האיום
הקיומי העיקרי אם לא הבלעדי על מדינת ישראל. 'מגן אנושי' כזה עשוי להיות חזק יותר
אף מתריסרי סוללות טילי 'חץ' ו'פטריוט'.
הביטחון ביישובים ביש"ע נשמר אל מול משך
הביניים, שבו מועברות סמכויות ושליטה רק בהדרגה ורק בצמידות לשמירת הסדר. משך זה
ממילא נדרש לשם בניית היישובים החדשים לפליטים, מה שמהווה לכשעצמו מנוף כלכלי אדיר
לחברה הפלשתינית, מענה לבעיות תעסוקה בה, ומגביר את אינטרס שמירת הסדר. על כל
פנים, ההתיישבות ביש"ע נחזית כיום בעיני פלשתינים רבים כ'התגלמות
הכיבוש'. מטבע הדברים, בתנאים של הגדרה עצמית מליאה, נשלל התואר הזה מהיישובים,
ואיתו גם בהדרגה האיבה. ב'זכות' יישובים אלה, הרי,
חוזים כעת הפלשתינים בהגשמת זכויות הפליטים. יותר ויותר תושבים עשויים כך לראות כי
זכויות אלו למעשה כרוכות זו בזו. גם הכרה זו פועלת למיגור האיבה. אך מעל לכל, מבסס
את שמירת הסדר בצד הפלשתיני הוא האינטרס הנבנה, תרתי משמע. בראי הפתרון, יש יותר
מדי מה להפסיד..
כיצד זה מתבצע? משך הביניים מתפרש על פני כשבע שנים. תחילה, שלב 'הפרוזדורים'
מנגנוני שיפוט מיוחדים מוקמים במסגרת הסדר החדש. 'יער
השלום' שבירושלים (ליד תלפיות..), שהיה מיועד לפי הסכמי שביתת הנשק להוות אזור בין לאומי, מקבל אכן מעמד כזה.
כוח שיפוט בין לאומי, המורכב מאנשי מקצוע בני לאומים שונים, מוצא שם את מושבו.
תפקידו לקבל את הסמכות השיפוטית על אותם מקרים בהם ישראלי עובר עבירה בשטח
פלשתיני, ולהיפך. התושב נדרש אומנם לכבד את חוקי הריבונות בה הוא עובר (תחולת דין
טריטוריאלית), אלא שאת השיפוט משאירים, ליתר ביטחון, בידיים ניטראליות..
'עבירות נגד השלום'- פעולות איבה, טרור, והסתה-עליהן חל
דין אחיד ומוסכם שהסמכות שפיטה לו מוקנית אף היא לטריבונאל בין לאומי- 'בית משפט
גבוה לשלום'. אומות העולם כולן מוזמנות להקנות לו סמכויות על עבירות טרור המבוצעות
בשטחן, באמצעות אמנות בין-לאומיות במסגרת המאבק העולמי בטרור. בכך הן מבטחות עצמן
מפיגועי מיקוח, שהרי הנאשמים כבר אינם בהחזקתם, לבי"מ
המיוחד יש אומנם את סמכות השיפוט, אך לא שחרור. המורשעים נתקלים כך בוודאות ענישה,
שמהווה אמצעי מרתיע לעומת מצב בו המפגע יודע שתוך כמה שנים הוא מיועד להשתחרר בעיסקה כזו או אחרת. בצורה כזו מעמיק גם שיתוף הפעולה
הבין-לאומי במאבק בטרור.
גם לנאמני ה'הפרדה
החד צדדית', ולאלה הטוענים שבכל מקרה 'אין
עם מי לדבר', ושתמיד תנצח האיבה, משתלם למעשה לתמוך ברעיון: נניח שראייתם אכן
הייתה מדויקת, והסדר אינו נשמר, אפשר הרי עדיין בכל עת במשך הביניים ולאחריו לומר
'אמרנו לכם..', ולחזור למשבצת ה'הפרדה חד צדדית'. ב'דרך לשם' הרוויחו מעגל הסכמה התחלתי גדול בהרבה מאשר לו
נדחקו רגלי השבים והמתיישבים מלכתחילה. והרי ממילא, לו היו עוקרים יישובים לכתחילה
היה נדרשים מספר שנים לבנות דיור חלופי למתיישבים. מדוע לא, אם כן,ייבנו אלו עם
הפנים לפתרון שלם עבור הפליטים, כפי שהוצג עד כה, ורק עם אכן התגשמה הראייה
הפסימית ונמשכה האלימות, רק אז לנצל בתים אלה עבור המתיישבים. בנוסף, במצב כזה,
מול אלימות נמשכת, היה גם אלמנט הכפייה
שבעקירה מצטמצם, ונשאר יסוד חזק של תקווה. כך או כך, אפשרות של המשך אלימות
כזו נראית רחוקה: לפלשתינים יש כעת יותר מדי מה להפסיד.. (החלת תקדים הריסת ימית
גם לא הייתה מותירה להם אז את היישובים העקורים כ'דיור
חלופי'..). את האופציה של חזרה למשבצת ה'הפרדה החד צדדית' ניתן אף לעגן גם בהסכם מול מצב של אלימות
נמשכת.. כך אפילו מתחדד עוד יותר האינטרס הפלשתיני להשיג את ה'מאה
אחוז תוצאות'.
מים? בעיה זו מוצאת מענה ע"י שילוב של מי ים
בשפע, גילויים לאחרונה של מאגרי גז טבעי מול חופי הארץ, טכנולוגית התפלה
ישראלית מתקדמת, כוח עבודה פלשתיני, והשקעות ומימון בין-לאומיים. כל אלה חוברים
למפעלי התפלה משותפים אדירים, לרווחת עמי האזור. הינה כך הופכת אחת הבעיות הבסיסיות של האזור בכלל, ושל
הסכסוך הישראלי-ערבי בפרט, למנוף של שיתוף פעולה.
דרכי שלום
מאחה את הקרע החברתי. בחברה הישראלית דרכי שלום
מייצגת פתרון הן של הימין (כל היישובים על מכונם בריבונות ישראלית ובהכרה
בין-לאומית, חופש תנועה בכל הארץ-'ארץ ישראל השלימה' ), והן של השמאל ('שתי מדינות
לשני עמים' ואפילו 'זכות השיבה' הפלשתינית) כל צד יכול לראות בניצחונן הרעיוני,
מבלי שהמחנה השני הפסיד. בצד הפלשתיני יכולים כעת גם אנשי חזית הסירוב לחזות
בפתרון המשקף את 'פלשתין רבתי' (אחיזה ריבונית בגדה, ומאחזים ריבוניים בכל שטחי
הארץ, חופש תנועה בכל רחבי הארץ כל עוד נשמר הסדר). לגביהם, זהו פתרון שאינו מנציח
את גבולות התבוסה של '48 לבדם.
שלום. בקונספט הזה כבר התעללנו הרבה, בעיקר
בשנים האחרונות.. שווה לכן לעשות קצת סדר.. עד עכשיו דובר כאן אך ורק על סדר חדש:
מנגנונים, הסכמות, אינטרסים וכו'... סדר ושלום אינם מושגים זהים. סדר הוא אמנם תנאי הכרחי לשלום אך לא
מספיק. הסדרים שונים יכולים להימדד גם
בפוטנציאל השלום הגלום בהם. הנה למשל, מצדדי ההפרדה החד צדדית 'אנחנו כאן- הם שם',
לא תמיד התיימרו להבטיח שלום, חלקם אף ביושר הקביל את ההסדר המוצע ל'גט'.. ואכן, במחשבה לא מי יודע מה מעמיקה בהצעות כאלה אנחנו
מגלים ש-חומות, דרכי פטרול, נקודות ביקורת, גשרים עיליים, תעודות מעבר, שדות
מוקשים, הגבלות על תנועה, עבודה וסחר- כל אלה לא ממש מתיישבים עם התמונה שעולה אצל
רובינו עם 'שלום'..מסתבר שגם גביית 'מחיר השלום' מקבוצות המיעוט לא עוזרת..
'שלום זה גם השוליים'. ומממלא, כפי שראינו פה, לשלום אין מחיר..
סדר חדש מושג אומנם בד"כ באמצעות מנהיגים, אך השלום נח במגרש העמים. מנהיג מוצלח ככל שיהיה
יכול להתברך בהסדר עם 'פוטנציאל שלום' גבוה, אך לעולם לא בהשגת 'שלום' (אולי מתוך
זה נאמר 'בקש שלום ורדפהו', להבדיל מלהשיגו..).
מעבר להעמקה מרבית של אינטרס שמירת הסדר, ומעבר לשמירה על שאיפות לאומיות
והגשמתן, דרכי שלום משמרת את התקווה המכונה 'שלום'. שכן, ההסדר
החדש המוצע סולל מפגש.. מפגשים הנוצרים מהמעבר הפתוח, הסחר החופשי, התיירות
הבטוחה. מפגשים שבהם הפחד מצד אחד, והאדנות מהצד השני, כבר אינם מקבלים את כל
הבמה. מפגשים מתוך שוויון וגובה עיניים, כשברקעם של אלה תחושת ביטחון אישי גוברת.
כל אלה אינם עדיין שלום, אך הם הבטחה לו. הבטחה הנובעת מהיחס העדין הנדרש של כוחות
היחד והלחוד. מצד אחד- הפרדה שלטונית עמוקה, הגשמה
לאומית והגדרה עצמית, ומאידך- קרקע פורייה לשיתוף שילוב והעמקת האינטרס המשותף ..
ומול כל הספקנים, הגורסים שהאיבה כבר עמוקה מדי, ושהתהום כבר לא ניתנת עוד
לגישור, גם כאן ראשונה להעיד היא האומה
היהודית: עיין ערך 'שואת יהודי אירופה' ויחסי גרמניה-מדינת ישראל כיום..
להרחבות
ולהעמקות, ביאורים ומפות נא ישירות לדואר דַּרכֵי שָׁלוֹם אלעד – mail@peaceways.net
